Rapoo- It solutions & Corporate template

צור קשר

givatoz@givat-oz.co.il

שלח דוא"ל

אלה תולדות משפחת שדמי שינפלד- רייך במקביל לתולדות בגבעת-עוז
 
ב-18 לינואר 1945 , ללא טקסים וללא הודעה מוקדמת, נפתחו שערי החומה ודלתות הבתים בגטו בודפסט . משפחת שנפלד- סבתא לי בת ה-75, חולה ומבולבלת לחלוטין ממאורעות החודשים של השהייה בגטו ומשקדם לו , דודה מרגוט בת 55 , רווקה נודניקית, חולנית גופנית ומנטאלית, אימי, מיצי, בת 44, אישה חזקה ודומיננטית אחי פרנצל בן ה-11 ואני, רובי, בן ה- – 16 היינו "חופשיים".
אבי נלקח לפני 5 חודשים לגרמניה, לא ידענו עליו מאומה .
 
בשעות הבוקר המוקדמות הופיעו החיילים הרוסיים הראשונים - בשעה 10 כבר זרם נחיל אדם מהגטו לכיוון העיר , ואנחנו ביניהם. כל מטלטלינו על גבינו, תומכים בסבתא המדדה בלי להבין מדוע ולאן . דירתנו הייתה במרחק בינוני מהגטו ( אולי קילומטר וחצי) אך המסע דרך הרחובות ההרוסים, השלג המלוכלך ורעש הקרבות שהתנהלו עדיין בסמוך - נמשך שעות. מצאנו את הדירה כמעט ריקה , מתוך 3 חדרים רק אחד שמיש ( היתר נהרסו בפצצות ויריות ,) בו "התנחלנו" חמשתנו- כמעט בתנאיי גטו אבל...חופשיים. כלומר חופשיים להחליט איך וממה נחיה או נמות . הקונצפציה המובנת ללא מילים הייתה: צריך לעבור איכשהו את הזמן עד שאבא יחזור. תוכניות לטווח הארוך נעשה רק יחד איתו..... הוא לא חזר. פרנסת המשפחה הייתה עלי, עבדתי בעבודות מזדמנות וקשות, ניסיתי ללמוד משהו בשיעורי ערב (ללא הצלחה רבה) והייתי נחוש בדעתי: לצאת מהר ככל האפשר מהארץ הארורה הזאת, מהיבשת המקוללת הזאת. מצאתי חברים, יחד הקמנו את "השומר הצעיר". אימא בינתיים התכוננה להגר לארה"ב אל אחותה, סבתא מתה בשלווה , וב – 1947 נפרדתי בלב כבד מאימא ופרנצל- מורדי ( כך קראו לו בתנועה –) הם לאמריקה ואני: פניי לעליה .
=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=
חיילי הצבא האדום ששחררו את מחנות טרזיאנשטט באפריל 1945 מצאו את יוטקה רייך בת ה- ,18 חולת-טיפוס , שבורה ומיואשת אחרי ששרדה בנס מספר מחנות ריכוז והשמדה. אחרי שיקום של שבועות בבית חולים "התגלגלה " איכשהו חזרה לבודפשט, ומצאה את אימה הזקנה , שהמתינה, לשווא, לשובם של בניה שנלקחו לחזית הרוסית עוד בטרם כניסתם של הגרמנים. אחותה הבוגרת של יוטקה שכלה את בנה בן ה - 12 בזמן הגטו, בעלה שרד במחנות וחזר אחרי מספר חודשים לבודפשט. גם יוטקה גמרה אומר לעזוב את ה"מולדת" שהכזיבה והצטרפה לתנועת "דרור" הציונית, עבדה בהדרכה וחיכתה לעליה .
=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.= 
בסוף שנת 1947 , סמוך לכ'ט לנובמבר, מוסדות ההגנה בארץ פנו בקריאה לתנועות החלוציות בהונגריה, ודרשו שכל תנועה תוציא מיידית 10 חניכים בוגרים לעליה כתגבורת ישירה לכוחות הפלמ"ח, שסבלו אבדות קשות מנשוא בחודשים אלה. קבוצות-עליה אלה התקבצו בבודפשט מכל חלקי הונגריה ( הכשרות, קנים בערי- שדה , ) ארבעה תנועות , 40 בוגרים-בוגרות . שבועיים בילינו ב"גיבוש" בבודפשט, וב - 25 במרץ 48 יצאנו לדרך: רובי-שני בקבוצת "השומר הצעיר , " יוטקה בין חניכי "דרור". ה "- קליק" בינינו קרה כבר אחרי החצייה הלילית של הגבול הראשון , ואחרי שהגענו בדרך- לא-דרך לדרום-צרפת, יוטקה חלתה בדלקת ריאות קשה ,נלקחה לבית חולים ואני המשכתי בלעדיה במסע מטורף של 12 ימים בספינה של עליה ב' דרך הים התיכון. אך בפרידה בצרפת, בבית חולים, החלטנו: אם וכאשר נצליח להגיע לארץ – נ ת ח ת ן !
=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.= 
ואכן-הצלחנו להגיע! יוטקה הייתה בין העולים הלגאליים הראשונים אחרי הכרזת המדינה, הצטרפה לגרעין הונגרי בקיבוץ מעוז-חיים, ותוך ימים ספורים הצליחה לייצור קשר איתי , ואפילו לבקר אותי במחנה אימונים בכפר-יונה . את החתונה נאלצנו לדחות עד שוך קרבות מלחמת השחרור, אך ברגע שהונף דגל- הדיו באילת – באפריל ,49 מצאנו שלושה ימי חופשה כדי להיפגש "על מדרגות הרבנות בתל-אביב ". =.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=
הימים הם ימי שכרון - האושר של המדינה כולה. הגרעין שלי מהונגריה הגיע ארצה כבר בקיץ 48 , מתכונן בקיבוץ שער- הגולן לייסוד קיבוץ עצמאי לקראת ראש השנה תש"י. הפלמ"חניקים משתחררים ומצטרפים לגרעין, אבל אני עוד לא הצלחתי להגיע אל הנחלה והמנוחה. כל הכשרת-פלמ"ח חויבה להשאיר בצה"ל הצעיר %10 מחבריה , כסגל פיקודי. אך אני הרי בעל- משפחה, והסגל הפיקודי לא ממש מעניין אותי, כאשר החבר'ה מתכוננים לעליה על הקרקע. נדנדתי, צעקתי, שבתתי- בקיצור: תוך חודש ימים הצלחתי לבטל את הגזירה ומפקד החטיבה המליץ על שחרורי !
( היו ימים כאשר ה"סרבנים" הצליחו לשנות את הגזירה!) בחודש מאי 49 הצטרפנו, יחד עם יוטקה כמובן, לגרעין בשער-הגולן .
 
החבורה ההונגרית ", גרעין חוליות" כולו, מנה אז כ-80 חברים : 40 וותיקים + הפלמחניקים ,עולי 48 , בשער-הגולן + 40 עולי 49 שהתחילו את הכשרתם בהזורע. עוד כ-20 חברי גרעין עדיין עבדו בהדרכה ובעליה ב' בחו"ל. בסך הכל חבורה מגובשת של כ-100 "שומר ושומרת" התכוננו לכבוש את אחד מיעדי ההתיישבות של המדינה הצעירה בגבולותיה "הירוקים" החדשים. אך איפה היעד המיוחל ? התנועה הציגה לנו שלושה מקומות אלטרנטיביים, ובשיחת גרעין מרוגשת נבחרה ועדת סיקור לבדיקת שלושת המקומות. יחד עם רבקה, טומי, וציצה ז"ל נבחרתי גם אני לוועדה הזאת . טנדר (יחידי) של שער הגולן הועמד לרשותנו, קצין-התיישבות של צה"ל המתין לנו והצטרף אלינו בטבריה, ויצאנו לדרך המכרעת. תחנה ראשונה: תל-קציר של היום, ליד הכינ תר , לרגלי הרי הגולן. חום אימים (, יולי בעמק הירדן!) מעט אדמות, רחוק ממרכז הארץ אבל...מים ללא הגבלה.
ה"איכרים" שבינינו (ציצה וטומי) נוטים ל"כן", היתר מסתייגים. ממשיכים לעמק בית-שאן, יוצאים מקיבוץ מסילות מזרחה, אחרי מספר קילומטרים עוצרים בלב לבו של מדבר-אבק , ההצעה השניה להתיישבות. (קיבוץ רשפים הפורח של היום!) הרבה אדמות בטיב בינוני, מים מנחל האסי, חום של 44 מעלות, אבק כמו טלק עד הקרסוליים – וכל זה נדמה לנו כרחוק-רחוק מכל סימן חיים אנושי. אין התלהבות, פוסלים פה אחד.
 
 מעניין: אחד הנימוקים לפסילה: "יוצאי המחנות כמו נירה, יוטקה, רבקה ועוד לא יוכלו להתמודד עם התנאים האלה!") המתח הולך וגובר- נוסעים דרומה, עוברים את עפולה ", זהירות, גבול לפניך" בכניסה לכביש סרגל . סגן האלוף שאתנו מרגיע את החייל במחסום: "מחפשים מקום התיישבות לחבר'ה האלה – דווקא ע"י הגבול." החייל מזהיר אתנו מפני צליפות מכיוון זבובה ונותן את ברכת הדרך. מקרטעים בכביש השומם והמשובש, מחסום נוסף לפני הצומת, פונים שמאלה עוברים שלט-אזהרה נוסף וממשיכים : עליה-וואדי-עליה- וואדי-עליה- ועצור. זהו, גבעות סלעים מחוסות ירק ועצים מימין, מקדימה כפר ערבי קטן, ומשמאלינו- אדמה שטוחה, שחורה מכוסה גידולים עד...עפולה. מים אין. נוף, אוויר צח, קרבה לחיפה,תל אביב, עפולה – יש. 700 מטר לגבול- לא מזיז לנו. מים נביא במשך הזמן- בקיצור החלטה- המלצה פה אחת: לג'ון! על המקום המדויק של המחנה הראשוני עוד מתווכחים עם הקצין , הוא רוצה לקרבו לגבול ("גבעת הסלעים") אנחנו מבקשים את הרכס של הרפת דהיום- הפשרה: הגבעה הידועה לנו כגבעת-עוז היום .
=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=  
אסיפה כללית של גרעין חוליות - ה "- וותיקים" משער הגולן וה "- חדשים" מהזורע – כונסה מספר ימים אחרי שחזרנו מהסיור, כדי לקבל את הדו"ח ולהחליט על קבלת ההמלצה. אחרי וויכוח קצר ועניני בין ה "- מישקיסטים " לבין ה "- אידיאולוגים" (שקראנו להם "תרבותניקים") התקבלה המלצתנו : אנחנו עולים ללג 'ון ! נבחרתי לבא-כוח הגרעין לצורך ההכנות והטיפול בסידורי העלייה על הקרקע – בלי שהיה לי שמץ של מושג לאיזה תסבוכת הכנסתי את ראשי .
אנחנו נמצאים בראשית אוגוסט , יום ה "- ש" לעליה על הקרקע נקבע ל-22.9. – שבוע לפני ראש השנה. מדוע ? כי תקציב העלייה על הקרקע של גרעין "חוליות" נכלל בשנת התקציב תש"ט של הסוכנות. אם לא מנצלים אותו עד ראש השנה – איבדנו תקציב של שנה שלמה. התנועה לוחצת , שער הגולן לא מתלהבים מעזיבת הגרעין, ואני בהתלהבות מתחיל להתרוצץ בארץ בין המוסדות בתל- אביב ובירושלים, בין התנועה לבין הסוכנות, בטרמפים ובאוטובוסים כדי לעמוד בלוח הזמנים. צריך לסכם את פירוט התקציב, לקבל פקודות-מסירה לצריפים הראשונים , לחומרי הגידור, לחומרים למגדל-המים, וגם קצת מזומנים כדי לממן את הנסיעות, את קנית הציוד הראשוני למטבח , לשכירת המשאיות ועוד. לכל זה לא קיבלתי הכשרה בפלמ"ח, לא פעם הרגשתי את עצמי אבוד לגמרי בין הניירת , הפקידים, הפעילים ומי לא ?
 
בינתיים שלמה דרדרי ז"ל ארגן את עזרת קיבוצי הסביבה ליום העלייה. המטרה : 100-150 חברים, ובעיקר בעלי מקצוע, מצוידים באוכל, כלי עבודה ותחבורה עצמית . יושקה התעמק בתוכניות הצריפים, כדי לנצח על הקמת 5 הצריפים וחדר האוכל עוד ביום העלייה עצמו. (בלי כיסוי-גגות ובלי מחיצות - ובכל זאת צריף!) . בסוף אוגוסט ערכנו סיור מקצועי נוסף באתר העלייה. .O.K , קבענו גבעה, אבל איך בדיוק עולים בין הסלעים ועצי השקדים לגובה של 140 מטר, עם משאיות עמוסות , כאשר בקושי הצלחנו לעלות ברגל ? הגענו לראש הגבעה , יושקה ורכז הבניין של שער הגולן קבעו פחות או יותר את מיקום הצריפים, חדר האוכל ואוהל המטבח הראשוני , חישבנו את תוואי הגדר, אבל כל זה לא רלבנטי, אם אי אפשר להגיע הנה. הנהג , שהסיע אותנו משער הגולן, נהג מקצועי ופלמ"חניק לשעבר, ראה ושמע את ההתלבטות של ה"ילדים , " ואמר: " חבר'ה, אין מקום שאי- אפשר לעלות אליו. נרד חזרה אל הכביש, ונסמן לנו "כאילו" תואיי של משאית ונצטרך להכשיר אותו בעבודת ידיים. דרך-בורמה - זוכרים?"
העיצה התקבלה, הביצוע מחכה לנו. ואכן- החלטנו לשגר פלוגת-הכנה בריכוזו של קובי (מי זוכר , )? שתצא יום- יום לעבודת פריצת הדרך בגבעה. והעבודה הושלמה שבוע לפני המועד המתוכנן, שער הגולן נידבו את המשאית שלהם עם הנהג ,אבי הרעיון, לנסיעת ניסיון.
עוד הזזת סלע פה, סתימת בור שם- והצלחנו, הרכב הגיע לראש הגבעה !
בינתיים הבנות נסעו לחיפה (חוויה בפני עצמה!) ורכשו את ציוד המטבח: סירים, פרימוסים ( מי יודע מה זה?) וסכו"ם . אוהל גדול, ספסלים ושולחנות יסופקו ע"י הסוכנות, מצרכים יאוחסנו במערה גדולה שגילינו (". המקרר ") לאט - לאט התמונה מתבהרת. באמצע ספטמבר אנחנו כבר חיים וירטואלית על הגבעה. המזכירות חילקה שמית את 20 החדרים של היום הראשון, נשלחו ההזמנות לטכס העלייה בשעה 3.00 אחה"צ (בתקווה שנספיק את העבודה .!) בעזרת מורה וותיק חיברתי את הנאום שעלי לשאת בטכס.
תיאומים אחרונים (נהגים, קבלת נשק מהצבא, צ'ק אחרון מתקציב העלייה מהסוכנות –) לו היינו מאמינים באלוהים – וודאי היינו מתפללים יום ולילה להצלחת המבצע. אך כמו בשומר הצעיר- במקום התפילה: שלמה ואני ביקרנו במרחביה בבית התנועה , מסרנו דו"ח למאיר יערי ושלמה רוזן על השלמת ההכנות- וקיבלנו את ברכתם .הכל מוכן ליום הגדול – אינ- ש-אללה !
=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=
אך למען הדיוק ההיסטורי - בחודש אוגוסט 1949 עסקתי בעוד מספר בעיות טרומיות לעליה-על-הקרקע .
א . בעיית הקרקעות. מפת משבצת הקרקעות שנמסרה לנו כללה 200 דונם של הגבעה ועוד כ - 7000 דונם אדמות בעמק, כולן בבעלות קודמת של 2-3 אפנדים מסילת-אל חרטיה וג'נין אשר ברחו בתום מלחמת השחרור . קרקעות אלה עברו כדת וכדין לרשות מדינת ישראל "בהסכם רודוס". חלקות קטנות של אדמות פרטיות של תושבי זלפה וסלם לא נכללו במשבצת. היה לנו חשוב לדעת את העובדות האלה ל פ נ י העליה – כאילו חשנו בתת-הכרה כי בעוד 50 שנה יהיה מי שיאשים אותנו בגזל קרקעות ! הרצון וההחלטה לא לגעת באדמות הכפרים גרם למצב אבסורדי , לפיו- בשנה הראשונה- הרועים של כל כפרי הסביבה רעו את עדריהם ממש עד לגדר המחנה של הקיבוץ! (בטחון!!) מאוחר יותר ביצענו ,במו"מ פרטי עם בעלי הקרקעות, חילופי שטחים של 100-200 מטר מסביב הגדר תמורת אדמה חלופית בעין- אקטין .
 
ב.הקשר בטחון-צבא-שכנים לא היה ברור לנו, ונדמה לי שלא רק לנו אלא גם במוסדות עוד לא התגבשה דוקטרינה אחידה ומוסכמת. צה"ל היה קיים כבר "על הנייר , " אבל למעשה העניינים עדיין התנהלו בסגנון ההגנה-הפלמ"ח. כל ישוב וישוב , התנהל מבחינה ביטחונית- צבאית לפי ראות עיניו, בעזרתם של פעילי בטחון של קיבוצי הסביבה, ובהתאם לתנאים המקומיים. לא היו עוד מפקדות אזוריות, לא אמצעיי-קשר, לא "הוראות פתיחה באש , " הכל לפי שיקולי ועדת הביטחון המקומית ובביצוע מפקד המקום. בסידורים הראשוניים נעזרתי מאד ע"י לובקה יבזורי( מא"ז וותיק ומחולל של משמר-העמק עוד מימי המלחמה) ושרגא גלס ( מא"ז מגידו הוותיק ממני בחצי שנה !) בתכנון הגדר, ארגון השמירה וקביעת סידורי חירום- אך הרגשת האחריות , הבידוד והבלבול גרמו לי בלילות שלפני העלייה לנדודי- שינה לא מעטים. מה עוד שמהות הפגישה עם השכנים מסלם וזלפה היוותה תעלומה, שלקראתה לא היתה לנו שום הכשרה מוקדמת. האם יקבלו אותנו בידידות או בעוינות? מינינו את ציצה למוכתר, והוא נסע עם לובקה לפגישת היכרות עם המוכתרים של הכפרים. ציצה חזר עם הרגשה טובה, לפיה נתקבל ברוח טובה וברצון לשכנות טובה ולהבנה הדדית .
לא להאמין – אבל,לבסוף, 22 בספטמבר 1949 הגיע ! על שתי משאיות של שער-הגולן התחלנו להעמיס עם שחר את רכושנו האישי הדל (, משאית עם הציוד המשותף חיכתה כבר מוכנה ) טיפסנו גם אנחנו והרבה חברי שער הגולן על אותן משאיות - ויצאנו לדרך – העלייה על הקרקע מתגשמת ! נא לסגור עיניים ולתאר לעצמכם: בוקר סתווי נהדר, שעה 06.00 , הטנדר והמשאית הראשונה מגיעים לרגלי הגבעה הסלעית, מכוסה עצי שקד וקוצים גבוהים - 40 חבר'ה בני 20 + יורדים מהמשאית ומתחילים לטפס כמו עזים בעקבות המשאית שמקפצת על ה"דרך" המאולתרת לראש הגבעה. על ה"פסגה" אנחנו מגלים שתי חושות מבוץ ואבן ( שימשו כנראה מחסה לרועים ) וסימונים בין העצים ל 5- צריפים, לחדר- אוכל ולמגדל מים. על הפרצופים של אלה שמגיעים למעלה,שרוטים ומתנשפים, הבעה של תדהמה מעורבת בהתלהבות.
 
הנה סוף-סוף המקום שבו נקים את ביתנו הסופי ! קשה להירגע , אבל צריך לגשת למלאכה: בזו אחרי זו מגיעות המשאיות עם חברי קיבוצי הסביבה. הזורע ראשונים , 40 חברים שלנו עם עשרות חברי הזורע שבאים לתרום את הידיים והראש להשלמת העבודה של היום הראשון. ארבעה קבוצות-עבודה מתכנסות: צריפים, מגדל, גדר, ו"אספקה" ( ארגון המטבח, בישול, הגשת מים, וכ .)' המשאיות עם הצריפים וחומר הגידור מגיעות כמו שעון שוויצרי, בשעה 8.00 מתחילה העבודה המעשית . יותקה בקבוצת "הצריפים , " פורקת עצים ודיקטים, מגישה מסמרים וכלים- הצריף "שלנו" קם לנגד עיניה ובעבודת ידיה ! הברדק המאורגן מתפקד לא רע . מצב הרוח בשמיים, התחרות הסוציאליסטית בין הקבוצות משתוללת, צריך להספיק את המקסימום עד שעה שלוש אחה"צ -, מועד הטכס המתוכנן .
=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=
שלמה, ציצה ואני מקבלים את המוזמנים: ראשי התנועה, הסוכנות, המרכז החקלאי, מפקדי צבא מהאזור ו-החשוב ביותר - את מוכתרי הכפרים ואת הידידים המתרגמים: השכנים: מוחמד וטופיק מזלפה. גם מוכתרי הקיבוצים הוותיקים מגיעים ומלמדים אותנו ע"י הדגמה בפועל איך מקבלים אורחים ערביים.
בפעם הראשונה מזה 2000 שנה מבשלים יהודים קפה של הכנסת אורחים על הגבעה הזאת! ( על הפרימוס המפייח היחידי שהצלחנו להפעיל במטבח!). בכלל- בכל היום הזה כל פעולה , ולו הבנאלית ביותר, מלווה בצליל של "משק כנפי ההיסטוריה ". לטכס מוציאים את עשרת הספסלים מאוהל המטבח, שלושה ארגזי "שוהם" (מי יודע מה זה?) משמשים במה , אני מקריא את נאום ייסוד הנקודה, כמה נכבדים מברכים אותנו – נפרדים ומודים לאורחים ולעוזרים , ובשעה חמש אנחנו יושבים על הסלעים ועדיין מתקשים להאמין: חמישה שלדי צריפים, ראשית חדר-אוכל ,גדר מאולתרת – הנה קיבוץ "חוליות" העצמאי קם בין יום !
מתפזרים לחדרים – החלוקה הוכנה מזמן מראש- ומסדרים את המטלטלים הדלים. לאחר שפרסמנו את תורנות השמירה, תדרכנו את השומרים והכנו סידור-עבודה למחר- מתכוננים לשינה.
ארבעה משפחות בכל צריף- בלי מחיצות עדיין – תארו לכם את ההומור ההונגרי המשתולל שם!
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבלילה הזה ישנים בקיבוץ שלנו !
========================================= 

מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות